לפני שבועיים מצאתי את עצמי בכנס של 3 ימים אינטנסיביים של העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי. ממש לא שדה שאני רגילה לטייל בו אבל מה שמשך אותי היה הפרסום:
"ננסה לברר עם עצמנו את המשמעויות וההשפעות השונות שיש לקדמה הטכנולוגית מרחיבת הגבולות על סוגי הקשר והתקשורת החדשים, שמאפיינים את העידן בו אנחנו חיים. בין השאר נחקור את הקשרים בין הסמוי לגלוי, בין ה"קבוצתיות" הטכנולוגית לזו המסורתית.
אנחנו מדברים הרבה על למידה משמעותית… על כך שתלמידי המאה שלנו זקוקים ללמוד אחרת. מתוך תשוקה, חדווה, יצירה, הנעה, אהבה..
אנחנו מדברים גם על שינוי פרדיגמת ההוראה. המורה כבר אינה מקור הידע, אלא מנחה. היא צריכה להניע את תלמידיה, לגרות אותם, להקשיב להם ולדאוג לצרכי כל תלמיד באופן דיפרנציאלי. היא מתבקשת ללוות אותם אל מטמון הידע וההבנה, ולכוון אותם למקורות מידע מהימנים, לדאוג לאקלים מיטבי שיאפשר למידה שיתופית ומשמעותית וללמד אחרת.
