חברה שלי כתבה השבוע פוסט חושפני על תקופה לא פשוטה בחייה. הסיפור היה אמיתי, כואב ואמיץ, ובכל זאת, כשקראתי אותו הרגשתי החמצה – משהו הרגיש לי פלסטית. היה לי קל לראות מה קרה. היא כתבה פוסט ואז נתנה ל-AI לשכתב. וה-AI אכן שכתב וליטש והחליק את הפינות. המשפטים היו מדויקים, המעברים בין הפסקאות זרמו, וכל רעיון הגיע בדיוק למקום שאליו הוא אמור להגיע. ובתוך כל הסדר הזה, משהו ממנה נעלם. כי בני אדם לא חושבים במשפטים מסוגננים. כשמישהו מספר סיפור אישי, החספוס הוא לא פגם אלא חלק מהסיפור עצמו.
וזה כי אדם כותב מתוך החוויה, ו-AI כותב על החוויה.
כשאדם כותב על אובדן, אהבה או פחד, הוא כותב מתוך הזיכרון, מתוך התחושה, מתוך רגשות שהוא מעבד. AI יכול לכתוב תיאור מצוין – הוא יודע איזה מילים מופיעות בטקסטים על שכול ואיזה דימויים אנשים בוחרים לגעגוע, אבל הוא לא כותב מתוך געגוע אלא מתוך ידע על געגוע.
וכן כן, גם אני חוטאת לזה. אני משתתפת בסדנאות כתיבה ומתוך הרגל אני אוהבת להעביר את הטקסטים שאני כותבת ל-AI, וכל פעם מחדש אני רואה איך נעלמת לי קצת מהנשמה. הטקסטים חוזרים אלי עגולים, יפים וזורמים, בזמן שאני השתמשתי במילה או משפט שאולי לא היו מושלמים, אבל היה בהם פיסות ממי שאני.
זה מזכיר לי את הקינצוגי – אמנות יפנית שבה מתקנים כלי חרס שבור בעזרת זהב. במקום להסתיר את הסדק, מדגישים אותו והשבר הופך לחלק מהיופי של הכלי. ואני מרגישה ש-AI עושה בדיוק את ההפך – אנחנו כותבים משהו אמיתי, שנולד מתוכנו, וה-AI ממהר למלא את הסדקים – מיישר, מחליק, מתקן, עד שמתקבל טקסט טוב יותר, אבל אנושי פחות.
וזאת אולי הסכנה האמיתית. לא שה-AI יכתוב במקומנו, אלא שאנחנו נכתוב, אבל נאבד אמון בעצמנו ונאמין שהגרסה של AI שבו נמחקו כל המקומות שבהם אפשר היה לשמוע אותנו, היא טובה יותר. ואולי אפילו יותר מפחיד – שככל שנתרגל לקרוא טקסטים מלוטשים עד שלמות, נאבד את היכולת לזהות את היופי שבסדקים. נתחיל להאמין שכתיבה טובה היא כתיבה בלי שברים, בלי אי-סדר ובלי סימני מאבק. וביום שבו נפגוש טקסט אנושי באמת, כזה שנכתב מתוך החיים, ולא רק עליהם, אולי נחשוב שהוא פשוט לא כתוב מספיק טוב. וזה יהיה הפסד גדול הרבה יותר מכל טעות ניסוח.
לא התאפקתי (כמובן), וכשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה נתתי אותו ל-AI. אחד ההערות שלו הייתה: "אולי כדאי להחליף את 'מוחק נשמה' במשהו מדויק יותר ופחות דרמטי."
אם יש משפט שמסכם את כל הפוסט הזה, זה כנראה המשפט הזה. AI תמיד ינסה לדייק ולפעמים, בדיוק שם, הולכת לאיבוד הנשמה שלנו.