בשבועיים האחרונים האינטרנט חוגג. דרמה משובחת התפתחה באוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית, והטוקבקים המשעשעים והמרושעים סביבה זורמים בלי סוף. מאז שעזבתי את לונדון אני עוקבת אחרי הממלכה דרך טוויטר, והפעם היה לוהט במיוחד. ישבתי עם פה פעור ולא הצלחתי להפסיק לעקוב. אז אם עוד לא נתקלתם בזה – הנה הסיפור.
הפרופסור השחור הצעיר ביותר בתולדות קיימברידג'
ג'ייסון ארדיי נולד ב-1985 בקלפהאם שבדרום לונדון, להורים שהיגרו מגאנה. הוא אוטיסט, ולפי הסיפור שסיפר על עצמו – לא דיבר עד גיל 11 ולא ידע לקרוא ולכתוב עד גיל 18.
הוא סיים דוקטורט ב-2015, ב-2021 מונה לפרופסור באוניברסיטת גלזגו, ובמרץ 2023, בגיל 37, מונה לפרופסור לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קיימברידג'. בכך היה לאדם השחור הצעיר ביותר שקיבל שם פרופסורה אי פעם. תחום המחקר שלו: גזע, אי-שוויון וחינוך.
תודו שאי אפשר לכתוב סיפור טוב מזה. ילד שלא דיבר עד גיל 11 מגיע לקתדרה בקיימברידג' ומלמד את המערכת איך להיות הוגנת יותר. וזה נמשך גם מעבר לאקדמיה – הוא סיפר שרץ 30 מרתונים ב-35 יום למען עמותות, ונבחר בזכות פעילותו לשאת את הלפיד באולימפיאדת לונדון 2012.
זה סיפור שכולם רצו. התקשורת, האוניברסיטה, וכל מי שמאמין שהמערכת יכולה להשתנות.
ואז זה התחיל להתפרק
ב-24 ביולי פרסם ה"טיימס" הלונדוני ניתוח של הדוקטורט שלו מ-2015, ובו קטעים שלטענת העיתון זהים או כמעט זהים לעבודתה של חוקרת אחרת. החשדות לא נולדו באותו יום, אבל הפרסום הפך אותם מסיפור שמסתובב במסדרונות האקדמיה לסערה ציבורית. משם הכדור התגלגל: עלו שאלות גם על המרתונים, על תפקידים אקדמיים שהופיעו בביוגרפיות שלו ועל 5.5 מיליון הליש"ט שלדבריו סייע לגייס לצדקה.
מי שהצית את הסבב הנוכחי ברשת היה נתן קופנס, פילוסוף מאוניברסיטת גנט ולשעבר עמית מחקר בקיימברידג'. נקודה שמעניין לציין על קופנס בתוך כל הבלאגן הזה, הוא שב-2024 פוטר מתפקידו כמרצה במקום אחר בעקבות התבטאויות על גזע שרבים הגדירו כגזעניות.
ב-5 באוגוסט הודיעה קיימברידג' כי פתחה בחקירה בעקבות "מידע חדש" הנוגע להכשרתו האקדמית ולמינויים ותוארי כבוד שהופיעו בביוגרפיה שלו. במקביל נמשכו בירורים נפרדים בנוגע לטענות על התנהלות אקדמית. שעות אחר כך ארדיי התפטר.
בהודעה שפרסם הוא לא התייחס לטענות הספציפיות. הוא כתב שביקורת היא חלק בלתי נפרד מהחיים האקדמיים, אבל שמה שהוא חווה חרג הרבה מעבר לוויכוח מלומד. הוא גם הדגיש שאין לפרש את ההתפטרות כהסכמה לנרטיבים שנבנו סביבו. קודם לכן הכחיש מרמה מכוונת, קיבל אחריות על טעויות מסוימות ותיאר אותן כלא-מכוונות.
מאז הודיעה קיימברידג' שתבחן גם את תהליך המינוי של אקדמאים בכירים, וכמעט מאה מאנשי הסגל שלה דרשו חקירה עצמאית ושקופה יותר על המינוי של ארדיי. הסיפור, במילים אחרות, עדיין לא נגמר.
ואני אודה בעוד משהו לא נעים
יש בי, אני מודה, קצת שמחה לאיד. לא כלפי ארדיי, הוא הסימפטום – אלא כלפי המוסדות. כי הנה מערכת שכל כולה בנויה על ספק. הרי זה בדיוק מה שהיא מוכרת: עמיתים שקוראים, שופטים אנונימיים, ועדות על ועדות, טקס שלם של אימות שנועד לוודא שאף אחד לא נכנס פנימה בלי שבדקו אותו לעומק.
וחשוב לדייק: הדוקטורט של ארדיי לא נעשה בקיימברידג' אלא באוניברסיטת ליברפול ג'ון מורס, והבדיקה הרשמית של הטענות נגדו נערכה לאחר שכבר מונה בקיימברידג'. זו לא הייתה בדיקת הקבלה שלו לתפקיד. אותה בדיקה הגיעה למסקנה שבעיות הציטוט נבעו מ"טעות כנה וסבירה" ושלא הייתה התנהלות אקדמית פסולה.
כלומר, זה לא סיפור פשוט על מערכת שלא בדקה. זה סיפור מסובך יותר על מערכת שקיבלה אזהרות, בדקה, הגיעה למסקנה מסוימת – ועכשיו נאלצת לבדוק שוב בעקבות סערה שפרצה. וזה אולי מטריד אפילו יותר. כי בדיקה שמסתיימת בתשובה הנוחה עלולה לתת לכולם אישור רשמי להפסיק לשאול.
אז איך קורה שמוסדות שכל תפקידם לפקפק מפסיקים לפקפק מוקדם מדי?
אין לי מושג מה נאמר בוועדה שמינתה אותו, ארדיי הרי לא הגיע משום מקום – הוא כבר היה פרופסור באוניברסיטת גלזגו. אבל דבר אחד כן ברור: קיימברידג' עצמה בחרה להציג אותו לעולם דרך הסיפור – הגיל, המוצא, האוטיזם והדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה.
וברגע שמוסד הופך אדם לסמל, קשה לו יותר לבדוק אותו בלי להרגיש שהוא מפרק גם את הסיפור שבנה סביבו. פתאום הטלת ספק באדם עלולה להיתפס כהטלת ספק בכל מה שהוא מייצג. כאן, בעיניי, הפרשה פוגשת את DEI. לא כהוכחה שהרעיון פסול או שארדיי מונה בזכות זהותו, אלא כאזהרה מפני הרגע שבו אדם הופך לסמל, והסיפור שסביבו נעשה קשה מדי לערעור.
מה זה DEI?
במיינסטרים הישראלי לא ממש מכירים את ראשי התיבות האלה, אבל כדאי להכיר אותם, כי הם עומדים במרכז מלחמת התרבות המערבית של השנים האחרונות.
DEI הם ראשי התיבות של Diversity, Equity, Inclusion — גיוון, הוגנות והכללה. הרעיון הוא שהאנשים בארגון ייצגו את מגוון האוכלוסייה – מוצא, מגדר, גיל, מוגבלות ורקע כלכלי – ושגם אחרי שנכנסו, באמת יוכלו להשתתף ולהשמיע קול.
על Equity – הוגנות, כתבתי בעבר. הוגנות אינה שוויון. שוויון נותן לכולם אותו דבר. הוגנות מנסה לתת לכל אחד את מה שהוא צריך כדי להצליח, מתוך הבנה שלא כולם מתחילים מאותו קו.
הפריצה הגדולה של DEI הגיעה אחרי 2020 ומותו של ג'ורג' פלויד. בתוך זמן קצר אוניברסיטאות ותאגידים רבים הקימו יחידות ייעודיות, מינו אחראים והנהיגו הכשרות חובה.
ומה נהיה מזה
כאן מגיע החלק העצוב. בתוך שנים ספורות עברו שלוש האותיות האלה מתיאור של מדיניות למילת גנאי פוליטית. ב-2025 חתם טראמפ על צו נשיאותי לביטול תוכניות DEI בממשל הפדרלי, וחברות ואוניברסיטאות רבות החלו לפרק, לצמצם או לשנות את שמן של היחידות שהקימו רק כמה שנים קודם לכן.
הביקורת עצמה, אם מנקים ממנה את הרעש, מכילה כמה טענות שקשה לפטור.
זה הפך לתעשייה. מנהלים, יועצים, סדנאות חובה ותקציבים גדולים – בעוד שקשה להראות שהכשרות כאלה משנות התנהגות לאורך זמן. במקרים מסוימים הן עלולות אפילו לעורר התנגדות.
המדד הפך למטרה. במקום לשאול "האם ההזדמנויות חולקו בהוגנות?", התחילו לשאול "מה המספרים שלנו?". וכשמודדים ייצוג, מפתה מאוד להתחיל לייצר ייצוג.
וזה פגע גם במי שהמדיניות נועדה לעזור לו. נולד הביטוי "DEI hire" – עלבון שמשמעותו "התקבלת בגלל מי שאתה, לא בגלל מה שאתה יודע". כך כל אדם מרקע מגוון שהצליח עלול למצוא את עצמו נאלץ להוכיח שוב ושוב שלא התקבל רק כדי לסמן וי.
ומנגד, הפערים עצמם לא נעלמו רק מפני שהמילה נשרפה. הם עדיין שם, בנתונים. השאלה מה עושים איתם נשארה פתוחה בדיוק כמו קודם.
ובפרשה הזאת, כמו כמעט בכל מלחמת תרבות, הוויכוח עבר מיד לרשת. אנשים מיהרו לקנות את סיפור ההצלחה המושלם, ועכשיו הם ממהרים באותה התלהבות לקנות את הסיפור ההפוך: שהכול היה הצגה אחת גדולה. ולרשת יש מילה בדיוק בשביל זה.
LARP
אולי נתקלתם במילה הזאת. מקורה בעולם הגיימינג – Live Action Role Play. משחקי תפקידים שבהם אנשים מתחפשים ומגלמים דמות בעולם בדיוני. תחביב לגיטימי ודי מקסים.
אבל בשנים האחרונות המילה קיבלה משמעות רחבה יותר. כשאומרים על מישהו ברשת שהוא "עושה LARP", מתכוונים שהוא משחק דמות: מציג מומחיות, זהות או מעמד שאין לו באמת. המילה הזאת שימושית, כי הרשת מלאה במומחים בעיני עצמם – פתחתם היום לינקדאין? כל שני אנשים הם AI expert מאז מרץ. אבל היא גם מסוכנת, כי כמעט בלתי אפשרי להוכיח שאתה לא עושה LARP. ברגע שההאשמה מודבקת לך, כל ניסיון להתגונן נראה כמו עוד חלק מההצגה.
מה באמת מטריד כאן
לא ארדיי. הוא סיפור אחד, ובסוף הוא רק אדם. ייתכן שחלק מהטענות נגדו יתבררו כנכונות, ייתכן שחלקן יופרכו, וייתכן שהתמונה שתתגלה תהיה הרבה פחות נקייה ומספקת משני הסיפורים שהרשת כבר בחרה לעצמה.
מה שמטריד אותי הוא כמה מהר אנחנו קונים גרסה. קודם את סיפור הגיבור המושלם, ועכשיו את סיפור המתחזה המושלם. מספיק שמישהו יעשה LARP משכנע מספיק, ואנחנו קונים. מספיק שמישהו אחר יכתוב "FAKE" בקול בטוח מספיק, ואנחנו קונים גם את זה. אנחנו נשבים בסיפור טוב, ואז נשבים בסיפור ההפוך, ובשני המקרים לא עצרנו לשאול שאלה אחת.
ואם יש דבר אחד שאני חושבת שצריך להשקיע בו בדור הבא, זו חשיבה ביקורתית. כנקודת מוצא וכברירת מחדל. תמיד. לשאול מי מספר לי את זה. למה דווקא עכשיו. מה יש לו להרוויח. מה חסר לי בתמונה. ובעיקר – למה כל כך קל או נעים לי להאמין בזה?
אגב, כן. גם את הפוסט הזה כדאי לקרוא ככה.
מעניין מאוד. תודה