הסוד לעבודה טובה עם AI הוא לא AI

אני מתחילה מהבעיה, לא מהכלי
לפני שאני פותחת ChatGPT, Gemini או Claude (או כל כלי אחר), אני מנסה להבין מה בעצם אני מנסה לפתור.
אם אני לא מבינה את הבעיה, גם ה-AI לא יבין אותה וכשאני יודעת בדיוק מה אני רוצה, הרבה יותר קל לי לזהות אם התוצאה שקיבלתי באמת פותרת אותה.

אני אוספת הקשר
אני כמעט אף פעם לא שואלת שאלה בחלל ריק.
אני מעלה מסמכים קודמים, החלטות שהתקבלו, תוצרים דומים, הערות מפגישות ודוגמאות. למדתי שכמות ההקשר שאני מספקת משפיעה על התוצאה הרבה יותר מכל ניסוח פרומפט מתוחכם.

אני כותבת טיוטה “גרועה” קודם
לפני שאני מבקשת מה-AI לעזור לי, אני מנסה להוציא את המחשבות מהראש לסוג של טיוטה מבולגנת: רשימת נקודות, פסקה לא גמורה, אפילו הקלטה קולית – מה שנוח לי באותו רגע. גיליתי שככל שאני מגיעה עם חומר גלם משלי, גם אם הוא מבולגן, התוצאה טובה יותר. AI יודע לעבוד מצוין עם בלגן שיש בו מחשבה. הוא פחות טוב כשמבקשים ממנו לנחש מה אני חושבת.

אני משתמשת ב-AI כדי לנסח, לשכתב ולמצוא חורים
אני לא מבקשת ממנו “תכתוב לי” אלא “תשכתב לי”, ומיד שואלת: “מה חסר?”, “איפה זה לא מספיק חד?”.
הערך הגדול ביותר מבחינתי לא מגיע מהטקסט שהכלי מייצר, אלא מהבעיות שהוא עוזר לי לזהות.

אני מבקשת ביקורת, לא מחמאות
כשנדמה לי שסיימתי, אני מבקשת מה-AI לפרק את מה שכתבתי. לחשוב מפרסונות שונות – משתמש, מפתח, מנהל. אני מחפשת מקרי קצה, חורים לוגיים ודברים שלא חשבתי עליהם. לפעמים ההערות הן הלם. בול בפוני.

אני מוחקת הרבה
AI אוהב מילים. הוא אוהב לעגל, להסביר, לנפח ולהוסיף משפטים שנשמעים חכמים גם כשהם לא באמת אומרים משהו חדש. לכן חלק גדול מהעבודה שלי הוא פשוט למחוק. אם משפט או פסקה לא מוסיפים ערך – הם יוצאים. אם הטקסט מתחיל להישמע כמו “תוצר AI” – אני מחזירה אותו אליי.