נכנסתי השבוע לפגישה שבה ניתחו משובים מפיילוט של כלי AI לפיתוח למידה. שתי כיתות של חיילות השתתפו. המשוב היה רע: קצת באגים ותקלות טכניות, ובעיקר דיווח על העדפה ברורה ללמידה פרונטלית, ומדריך שכתב שהרגיש מיותר בחדר. בשיעור עצמו החיילות העתיקו את המצגת למחברת (!).
ואז התחיל הדיון.
אולי הן רגילות מדי ללמידה פרונטלית. אולי הפדגוגיה הצבאית שונה מהפדגוגיה במערכת החינוך. אולי צריך לשנות להן את הרגלי הלמידה. אולי הן פשוט עוד לא יודעות איך ללמוד אחרת, כי הרי במשרד החינוך רגילים ללמוד פרונטלית. ככל שהמשוב נעשה גרוע יותר, כך ההסברים נעשו אקדמיים יותר.
מי שפיתחו את הכלי מתגאים מאוד בבסיס האקדמי שלו. מדובר באנשי אקדמיה שנשענו על מודלים פדגוגיים ומתודולוגיה סדורה. אבל למרות כל זה, שתי קבוצות עברו תהליך למידה והחזירו משוב קשה מאוד. וכשהיה צריך להתקרב למה שקרה בכיתה, הדיון התרחק ממנה.
בשלב מסוים כתבתי לחברת צוות שלי תוך כדי הפגישה: כנראה שהכלי, עם כל הפדגוגיה וכל האקדמאים, פשוט מחולל תהליכים משעממים.
אני כותבת את זה בחריפות, כי בעיניי התרחש שם כשל כפול ואף משולש.
הכשל הראשון היה בתכנון. נבנה תהליך למידה בלי היכרות מספקת עם השטח: עם החיילות, עם המדריכים, עם אופי ההכשרה ועם מה שקורה באמת בתוך הכיתה. ידע פדגוגי חשוב מאוד, אבל הוא לא פוטר אותנו מהצורך להכיר את האנשים שעבורם אנחנו מתכננים. מודל יכול להיות מבוסס היטב ועדיין להוליד פעילות שלא מתאימה לרגע, למקום או לקהל.
הכשל השני הגיע אחרי הפיילוט. שתי קבוצות שונות נתנו משוב דומה, ובמקום לעצור ולהתעניין בו, התחילו לחפש הסברים שירחיקו את האחריות מהמוצר. הלומדות רגילות לפרונטלי. התרבות הצבאית אחרת. קשה להן להסתגל. כל אחד מההסברים האלה עשוי להיות נכון במידה כלשהי, אבל הם לא יכולים להיות נקודת הפתיחה. המשוב הוא הדבר שבאנו לקבל. ברגע שאנחנו מתווכחים איתו כי הוא לא מחמיא לנו, הפיילוט הופך לטקס אישור שהמשתמשים קלקלו.
ואז הגיע הכשל השלישי.
בשלב הזה עלתה הצעה להפוך את הלמידה הדיגיטלית ליותר ״כיפית״. למשל, להוסיף פעילות שבה החיילות יתקשרו ויעבדו ב-AI בזוגות יחד דרך המחשב.
כאן כבר לא הצלחתי לשתוק. הן יושבות באותה כיתה. זו לצד זו. למה שהן ידברו דרך המחשב? איזה ערך המחשב מוסיף לשיחה הזאת? מפגש אנושי בלתי אמצעי הוא אחד הדברים הטובים שיש לנו בלמידה. אנשים יכולים להסתכל אחד על השני, להתווכח, לצחוק, להגיב בזמן אמת ולעבוד יחד. למה לקחת את כל זה ולהעביר אותו בכוח למחשב?
ההצעה הזאת חשפה בעיניי את הבעיה כולה. ההנחה שהלמידה צריכה להישאר דיגיטלית בכלל לא עמדה לדיון. השאלה הייתה איך להוסיף לה יותר כיף, יותר פעילות ויותר אינטראקציה. אף אחד לא עצר לשאול אם במקרה הזה הדיגיטל הוא בכלל הדרך הנכונה.
זו מלכודת שקל מאוד ליפול אליה, במיוחד עכשיו. יש לנו AI. יש לנו מחוללים. אפשר לייצר בתוך שעה תוצרים שפעם דרשו חודשים ועשרות אלפי שקלים. אפשר לבנות מסכים יפים, אינטראקציות, תרחישים, שאלות ומשובים. היכולת הזאת מסחררת, ובצדק.
היא גם מאפשרת לנו לייצר למידה משעממת במהירות חסרת תקדים. הרי ה-AI לא יודע מעצמו מה נכון לכיתה המסוימת הזאת. הוא לא מכיר את המדריך, את החיילות, את הלחץ, את ההקשר ואת מה שכבר עובד ביניהם. הוא יכול לבנות פעילות מרשימה מאוד סביב הנחת יסוד שגויה. ואם נתנו לו מודל פדגוגי סדור, הוא אפילו יעשה את זה באופן עקבי, יפה ומשכנע.
כאן בדיוק נדרש שיקול הדעת המקצועי שלנו. לפני שמייצרים עוד פעילות, כדאי לעצור מול כמה שאלות פשוטות:
- איזו בעיה אנחנו מנסים לפתור?
- איזה ערך מוסיפה כאן הסביבה הדיגיטלית?
- האם שיחה, תרגול או עבודה משותפת בחדר יעבדו טוב יותר?
- מה תפקידו של המדריך בתוך התהליך, והאם השארנו לו משהו משמעותי לעשות?
אלה לא שאלות מתוחכמות במיוחד. ואולי לכן קל לדלג עליהן. אבל אם אין לנו תשובות טובות, שום שכבה נוספת של אינטראקטיביות לא תציל את התהליך.
פיילוט יכול לגלות באג, ממשק לא ברור, ולפעמים רעיון שלם שפשוט לא עובד. זאת הרי הסיבה שבגללה עורכים אותו. שתי קבוצות נתנו לנו משוב קשה על התהליך שקיבלו. אפשר ללמוד ממנו הרבה, בתנאי שמוכנים לבדוק גם את ההחלטות שכבר התקבלו.
ולפעמים המסקנה תהיה שהתהליך לא צריך להיות דיגיטלי. הדיגיטל יכול לקצר זמנים, לאפשר תרגול אישי, לתת משוב מיידי ולהנגיש למידה בקנה מידה גדול. בכל מקום שבו הוא מוסיף ערך, כדאי להשתמש בו. ובמקום שבו אנשים כבר יושבים יחד ויכולים לדבר, להתנסות ולעבוד ביחד, ייתכן שהבחירה המקצועית והמתקדמת ביותר היא פשוט לא להפריע להם.
כשפיילוט נכשל, לא צריך להסביר למה המשתמשים לא הבינו את החדשנות. צריך לבדוק מה אנחנו לא הבנו על המשתמשים, וגם להשאיר פתוחה את האפשרות שלא כל למידה צריכה להפוך ללמידה דיגיטלית.