השבוע קראתי סיכום של מחקר חדש מאוניברסיטת אריזונה סטייט, וכל מה שחשבתי היה – אנחנו אומרים את זה כבר עשרים שנה. נראה כאילו האסימון פשוט מסרב ליפול. וכמה מייאש שעדיין צריך מחקר כדי להגיד את זה.
החוקרים ראיינו יותר מ-50 אנשי חינוך, מקבלי החלטות, תלמידים והורים, וניסו להבין למה – למרות כל ההייפ, ה-AI עדיין לא חולל את המהפכה שכולם חיכו לה בחינוך. כבר בכותרת התחלתי להתגרד – איך AI "יחולל" מהפכה? הוא יֵשות עצמאית?
החוקרים כתבו שאנחנו ב"שלב הנורה" כמו לפני יותר ממאה שנה כשהחשמל נכנס למפעלים. בהתחלה השתמשו בו רק להחליף את מנורות הגז, נשאר אותו מפעל ואותם התהליכים – רק עם אור חשמלי. המהפכה האמיתית הגיעה שנים אחר כך, כשמישהו הבין שאפשר לעצב מחדש את כל קו הייצור סביב היכולת החדשה. עד אז, החשמל פשוט האיר את אותה עבודה ישנה.
וזה מה שקורה לנו עם ה-AI בחינוך. הוא מאיר את אותו חדר כיתה, אותו מבחן, אותה תפיסה – רק מהר יותר ויפה יותר. והדברים שהחוקרים מצאו מוכרים לכולנו: יש הרבה כלים ומעט מדי חזון. אנחנו עסוקים ב"איך", ולא שואלים "בשביל מה" – אנחנו לוקחים את המודל הישן ופשוט מריצים אותו מהר יותר. והמשתמשים – מורים, תלמידים, הורים, הם בכלל לא בחדר כשמעצבים את הכלים שאמורים לשרת אותם. בונים להם – לא איתם, ואז מתפלאים שזה לא נתפס.
אין חדש תחת השמש
לפני עשרים שנה הייתי מנחת מורים, עמדתי מול חדר מורים והקרנתי סרטון מצויר בפורטוגזית. אף אחד לא הבין את השפה, אבל כולם הבינו את המסר וצחקו. מה הטעם בטכנולוגיה אם השיטה נשארת בדיוק אותו דבר?
באותן שנים הייתי בשיא ההתלהבות מכלי ה-Web 2.0. המלצתי למורים לשלב את הכלים הנוצצים בתהליכי הלמידה והכנסנו תלמידים לחדרי המחשבים כדי ליצור קומיקס, מפות חשיבה ומשחקים. הייתי באופוריה. ואז… יום אחד, באחד מבתי הספר ראיתי מורה קוראת בהתלהבות לתלמידים, "בואו, הולכים לחדר המחשבים!" וכל הכיתה ענתה "אוףףף… לא רוצים."
באותו רגע נפל לי האסימון והבנתי שאנחנו בכיוון הלא נכון.
במשך השנים הרי ראינו את אותו דפוס חוזר בכל גל טכנולוגי – מחשבים, ניידים, Web 2.0, MOOCs ועכשיו AI. כל פעם הובטחנו מהפכה בחינוך, וכל פעם התבדינו.
2011. תלמידים בחדר המחשבים. היינו בטוחים שאנחנו בדרך למהפכה.
הבעיה אף פעם לא הייתה הטמעת טכנולוגיה. הבעיה הייתה שלא שאלנו את השאלה הנכונה: איזו מערכת חינוך אנחנו רוצים לבנות? רק אחר כך אפשר לשקול איך AI – או כל טכנולוגיה אחרת – משתלב בדרך לשם.
ולמה לא שואלים?
כי הרבה יותר קל להחליף כלי מאשר לשנות תפיסה. שינוי אמיתי לוקח זמן. הוא דורש יציבות, התמדה ואמונה בדרך. אבל לזה אין סבלנות ולרדת מהעץ ולטפס מחדש זה מפחיד. זה איטי ואין לזה הילה. אז נשארים למעלה ומחליפים את הנורה. כי בסוף, המהפכה תקרה כשנהיה מוכנים לשאול את השאלה המפחידה – האם אנחנו מוכנים לוותר על כמה הנחות יסוד שמלוות את מערכת החינוך כבר עשרות שנים?
נורות אנחנו מחליפים כבר עשרות שנים. עכשיו נשאר להחליט אם יש לנו אומץ לבנות מחדש את המפעל.
ולסיום – המאמר שהצית אצלי את המחשבות האלה – מדוע ה- AI עוד לא מחולל טרנספורמציה בחינוך?