עשרים שנה אני בונה כלים שיעזרו לאנשים ללמוד טוב יותר. הפעם הלקוחה הייתה הבת שלי.
זה התחיל בהודעת וואטסאפ. "יש לי בשבילך משימה של AI", כתבה.
"נו", עניתי.
"בוט שאני אכתוב לו מילים בערבית, כל פעם כמות אחרת של מילים, ושהוא יזכור את הקודמות גם כשאני מוסיפה חדשות. וייבחן אותי על הכול. בערבית מתומללת לעברית. תעתיק."
לקח לי כמה הודעות להבין מה היא בכלל רוצה. "אני לא מצליחה להבין. את תכתבי לו ערבית באותיות עבריות? ומה את רוצה שיחזיר לך – מבחן אוצר מילים?"
"כן." ואני, מתוך הרגל של שנים, כבר נכנסתי למצב אפיון. "את רוצה שיזכור את המילים שהזנת? וכל פעם יגריל לך מכל המילים במאגר? אוקיי אבל בואי נעבוד שלב שלב. נכתוב גרסה ראשונה ונראה שהוא עושה את מה שאת רוצה שהוא יעשה, ואז נוסיף DB של זיכרון."
"מה?", הפעם היא לא הבינה. (טוב, היא לא מתחום הפרודקט)
שאלתי אותה איך הבוט אמור לדעת מה הפירוש של כל מילה – הרי היא כותבת אותן בתעתיק עברי. והיא ענתה: "הוא חכם, הוא AI, לא?"
ובמשפט הזה היה כל האמון שלה. גם ב-AI וגם בי.
פתחתי את Claude Code. חיברתי את PostgreSQL, את Vercel, את Anthropic ועוד כמה דברים בדרך. ישבתי על זה כמה לילות. "עובדת על האפליקציה", כתבתי לה.
"ואווו מטורף", היא ענתה. "אולי תעשי מזה כסף 🙂".
בשלב מסוים שאלתי אותה, "יש לך העדפת צבעים?", כי פתאום היה לי חשוב שזה יהיה גם שלה.
ואז לילה אחד, כשכבר הייתי בישורת האחרונה למסור לה את האפליקציה, הגיעה עוד הודעה:
"אמא, אני רוצה להעביר לו צילומים של השיעורים מספר הלימוד ושהוא יעזור לי ללמוד, ואז ייבחן אותי."
הבת שלי היא מילואימניקית בכיסופים. הודעה ממנה בארבע לפנות בוקר כבר לא מבהילה אותי. ובארבע לפנות בוקר הזאת, היא חשבה על ללמוד, וביקשה ממני כלי שיעזור לה.
תוך כדי, היא גם התחילה למכור אותי לחברים. "מישהו מכאן לומד AI", היא כתבה. "את מוכרת קורסים? לדעתי הוא ישלם על שיעור פרטי." חייכתי מול המסך. הילדה שלי מתגאה בי, מתרגשת בשבילי, ומציעה לי ביזנס מהבסיס.
אבל הפעם זה הרגיש אחרת. כי ה"לקוחה" לא הייתה צה"ל, אוניברסיטה או ארגון עסקי. היא הייתה הילדה שלי.
כשסיימתי, ישבתי לכתוב README – תיעוד טכני יבש של מה שבניתי. ושם, באמצע כל המונחים, מצאתי את עצמי כותבת: "אפליקציה למשתמש בודד – אין מערכת הרשמה, אין משתמשים, רק סיסמא אחת." קראתי את המשפט הזה ונעצרתי, כי זו לא רק החלטה הנדסית. זו האמת של כל הדבר הזה. אין מערכת משתמשים, כי יש בעולם בדיוק משתמשת אחת שבשבילה זה נבנה.
בראש האפליקציה רשום "איילת מתרגלת ערבית" – יכולתי לכתוב כותרת כללית, "תרגול ערבית מדוברת", אבל בשבילי זו פיסת אהבה שהוטמעה בתוך מוצר.
נתתי ל-AI לבנות – אבל את כל מה שהפך את הכלי לשלה הכנסתי בעצמי. את התעתיק לעברית, כי ככה היא לומדת. את התמיכה בפלאפון, כי עוד אין לה מחשב. את הצבעים ששאלתי אותה עליהם. ואת שמה שמקבל את פניה בכניסה. ה-AI כתב את הקוד. אני הכנסתי את הלב.
שלחתי לה את הקישור. היא ענתה: "ואוווו… אני אהיה חייבת לחכות, הספר שם בכיסופים… אבל זה נראה משוגע."
היא תחכה עד שתחזור לבסיס, לספר הלימוד. ואני אחכה לה.
פשוט מטורף!!! אבל כזאת את גברת רותי סלומון מאז שאני מכירה אותך – פשוט מטורפת!!! אין כמוך!!