בשבועות האחרונים הפיד שלי מלא באינפוגרפיקות מאוירות של החיים של אנשים. כאלה שנראות כמו שילוב בין יומן אישי, פינטרסט ומחברת סקיצות – הקפה של הבוקר, הילדים, התחביבים, העבודה, המשפטים הקטנים שאנחנו תמיד אומרים על עצמנו.
וזה לא טרנד חדש – כבר כמה שנים שאנחנו עושים את זה. בובה בקופסה, פיקסר, גיבלי, "אני של היום מחבקת את עצמי הילדה". וזה לא התחיל עם AI. היו לנו פילטרים של Bitmoji, FaceApp ו"איזו דמות דיסני אתה?". תמיד אהבנו לשחק עם הזהות שלנו. AI פשוט הוריד את החיכוך לאפס.
אבל השאלה האמיתית היא לא איך זה קורה, אלא למה אנחנו כל כך נדלקים על זה?
הפסיכואנליטיקאי וויניקוט תיאר משהו מרתק – שהתפתחות אנושית תקינה מתחילה ברגע שתינוק רואה את עצמו בעיני האם. הוא מכיר מי הוא דרך כך שמישהו אחר רואה אותו. כל החיים אנחנו מחפשים את המראה הזו. מישהו שיחזיר לנו את עצמנו. שיאמר – ראיתי אותך. הבנתי מי אתה, אני מעריך אותך.
AI הוא סוג של מראה. מראה שלא שופטת. שמחזירה לנו גרסה קצת יותר מסודרת של עצמנו. קצת יותר ממה שרצינו להיות.
המשאלה שם פשוטה: ראו אותי. ראו אותי כמו שאני רוצה להיות.
לפני כמה חודשים החלפתי את תמונת הלינקדאין שלי לגרסת AI. לא מתוך איזה עניין פילוסופי. זה חסך לי זמן ומבוכה של צילומים וגם החמיא. אז למה לא? אבל האמת היא שבכל פעם שאני מסתכלת עליה אני טיפה מתכווצת. ואז אני מרגיעה את עצמי שזו עדיין אני. לא אני מזויפת, אלא אני דרך מראה שמאוד רוצה שאצא טוב. וזה בדיוק העניין.
פרומפט
"צור פורטרט מקצועי ללינקדאין המבוסס על התמונה המצורפת. התמקד בתאורה טבעית ורכה, ורקע מינימליסטי ומטושטש קלות. חשוב מאוד: שמור על מראה אנושי, נגיש ואותנטי – כולל מרקם עור טבעי, ללא ריטוש מוגזם, ללא פילטרים מוחלקים וללא מראה 'פלסטיק' מלאכותי. המטרה היא צילום שמקרין מקצועיות חמה".
הקופסה שמגדירה אותנו
יש משהו משעשע ועמוק בלראות את עצמנו כ-action figure עם אביזרים שמספרים על עצמינו סיפור.
לפני כשנתיים, כשטרנד קופסת הבובה עלה לראשונה, בחרתי אותו כתרגיל פרומפט מושלם לסדנאות שלי. כי השאלה "מי אני ואיזה אביזרים הייתי רוצה בקופסה שלי?" היא שאלה שאנשים רוצים להשקיע בה. כשאנחנו בוחרים את האביזרים שלנו, אנחנו בעצם מחליטים מי אנחנו, מה חשוב שידעו עלינו ומה מגדיר אותנו.
פרומפט
"צור דמות 'אקשן פיגר' ריאליסטית שלי בתוך קופסת אספנות שקופה מפלסטיק עם גב קרטון מעוצב. הדמות צריכה להיות מבוססת על התמונה המצורפת. הוסף בתוך הקופסה אביזרים מיניאטוריים שמייצגים את חיי: [הכנס כאן אביזרים – למשל: ספל קפה, מחברת, לפטופ, אוזניות]. סגנון תלת־ממד ברמת פירוט גבוהה, עם תאורת סטודיו שמדגישה את הטקסטורה של הפלסטיק."
הייתה גם תמונה שלא רציתי לעשות. כשהטרנד של "אני של היום מחבקת את עצמי הילדה" הציף את הפיד לא היה בא לי לנסות. ואני חושבת שגם זה אומר משהו. כי לא כל שאלה שה-AI מזמין אותנו לשאול אנחנו מוכנים לשאול.
והאינפוגרפיקה — הטרנד שרץ עכשיו
כי אינפוגרפיקה של החיים שלי היא לא תמונה. היא סיפור. עם פרקים, עם נושאים חוזרים, עם קו שהצ'ט מצא בכל הפירורים שהשארתי. ופתאום אני לא רק פרופיל – אני נרטיב.
פרומפט
"על בסיס התמונה המצורפת וכל מה שלמדת עליי ועל תחומי העניין שלי מהשיחות בינינו, צור אינפוגרפיקה מאוירת בסגנון עמוד מתוך מחברת סקיצות אישית. שלב איורים שלי בסגנון צבעי מים ודיו, יחד עם דודלס, פתקיות, חצי הכוונה ואלמנטים המייצגים את חיי: משפחה, עבודה, כתיבה ורעיונות. הרקע צריך להיות לבן עם תחושה חמה, אסתטית וזורמת, שמספרת סיפור שלם במבט אחד."
אבל שימו לב להבדל מהבובה. שם אנחנו בחרנו את האביזרים – החלטנו מה מגדיר אותנו. זו הייתה עבודה מול עצמנו. כאן? ChatGPT כבר בונה את הסיפור בשבילנו. אנחנו מעלים תמונה, והוא מספר סיפור מחמיא, מאורגן, מואר. כי הוא בנוי לעשות בדיוק את זה. עטיפה נוצצת של החיים הטרחניים שלנו.
אז למה אנחנו מתלהבים?
אולי זה צורך אנושי קדום. פעם נראינו דרך הקהילה, דרך המשפחה, דרך הסיפורים שסיפרו עלינו. היום אנחנו נראים דרך הפיד.